<h1>תשובות ופסקים לר"י הזקן סימן ח'</h1>
<h2>דף ג.</h2>
דין עבד (שמלח) [שמלג] עופות בלא ראיית ישראל ונמצאו נוצה ומים בכלי שני ולא נודע אם בכלי ראשון נעשו או עירו עליהם, יש להתירו מטעם ספק. כי אין (לחזיק) [להחזיק] איסור בדבר שאין אנו רואים. ואם יודע דיני ישראל מירתת ושרי. ויוצא ונכנס גם פשוט להתיר. ואם נמצאו אחד מהם טריפה מאחר שנמלגו מכלי שני, האחרות מותרות. דאין כלי שני בולע ומבשל. וראייה מאילפס וקדירה שהעבירן מרותחין [שבת מ"ב ע"ב] וכן נראה בירושלמי [שם פ"ג ה"ה]. שאלו את רבי על אפרוחים שמלגן עבד של ישראל בלא ראיית ישראל. אך נמצאו המים והנוצה בכלי שני. אך לא ידעו אם מלגו בכלי ראשון ועירה בכלי שני. רק אין דומה כי אין ניכר מן (הלכה) [הנוצה] בכלי ראשון. אבל יש ספק אם עירה מכלי ראשון על אפרוחין. ואותו עבד יודע משפטי ישראל כאשר הורגל. והשיב לו, התורה חסה על ממונן של ישראל. ואני רגיל לדקדק מתחילת שחיטת חולין [ג' ע"א] שמתיר רבא ביוצא ונכנס לכתחילה בשחיטה אע"פ שיש לו חזקה שלא נשחטה. כל שכן שיש במליגה חזקת היתר שמותר לאכול כמו שהיה בלא מליחה וצלייה, אם ישראל יוצא ונכנס מותר לכתחילה ליתן לו למלוג, מאחר שהגוי יודע משפטי ישראל. אך קצת מרופה בידי, שאם היה דואג ומפחד היה לו לומר ליהודי לעיין כמו שהורגל לומר כן. אך שמא (על ידו) שכח. ועוד דשמא היה סבור שהיה מעיינו [ר"ל מסתכל בו] מאחר שהוא שם. אבל זה נראה לי פשוט, שאם אמר היהודי מלוג, ולא תחוש לומר לעיין, אם יוצא ונכנס מותר לכתחלה לעשות כן אפילו בהדחת בשר שהוא בחזקת שלא הודח, יש להתיר בענין זה. מכל מקום מאחר שהאפרוחים בחזקת כשירות אל תאסרם בספק, ואפילו היה הספק קרוב לאיסור כמו להיתר. כל שכן עכשיו שהוא קרוב להיתר יותר מלאיסור. כי מה לו לגוי להכניס עצמו בספק, כי שמא יראוהו ויפסיד, שיצטרך לשלם. ודומה שמחמת שכחה או מחמת שהיה סבור שאין צריך לומר שהשומרים עומדים שם, (שענין שמכח) [שהענין מוכיח כיון] שבכלי שני עומדים המים והנוצה. ובכלי ראשון אין המים והנוצה. וכיון שהוא כן אין לומר דמירתת למלוג בכלי ראשון אבל לא מירתת לזרוק מים רותחים עליהם. דודאי אי מירתת בהאי מירתת בהאי. והא קמן דמירתת למלוג בכלי ראשון למלוג בכלי שני. וגם לומר שמתחלה שכח ומלג בכלי ראשון כדרך הגוים, כמו ששכחה לומר ליהודי לעיין ולבסוף נזכר שלא עשה יפה ונתן הכל בכלי שני. כי לכל הפחות היה הדבר ספק קרוב להיתר כמו לאיסור. ועוד כי נקל להיות נשכח מהדת עיון מלהיות נשכח משפט המליגה. ועוד כי אפילו היה הדבר כך, מאחר שהוא נבהל על מה שעשה לא שם לבו לדקדק ולהסיר הנוצה בכלי ראשון. ומתוך הטעמים האלו אפרוחים מותרין, ושלום יצחק ב"ר שמואל. מעשה היה פעם אחת בשפירא באשה אחת ביום טוב של סוכות ששכחה ולא ראתה שהשפחה הדיחה הבשר שלש פעמים כסדר, והלכה לבית הכנסת. וכשבאתה לביתה נזכרה שלא אמרה לשפחה מי ראה שהדחת את הבשר, אמרה השפחה אני הדחתי את הבשר כדין וכשורה אחר המנהג שלש פעמים. ושאלתי למורי הר"ר יצחק חסיד, והורה כך, תלך ותשאל לשפחה אם היא אוכלת בשר כזה בזה היום או לאו. ושאלו לה ואמרה "הן". ואמר "אם כן מותר". שמאחר שהיה דעתה לאכול. ודאי שהדיחה יפה יפה. וגם היא היתה יודעת מנהג היהודים. והתיר לאכול הימנו.
<h2>דף קיג.</h2>
דין עבד (שמלח) [שמלג] עופות בלא ראיית ישראל ונמצאו נוצה ומים בכלי שני ולא נודע אם בכלי ראשון נעשו או עירו עליהם, יש להתירו מטעם ספק. כי אין (לחזיק) [להחזיק] איסור בדבר שאין אנו רואים. ואם יודע דיני ישראל מירתת ושרי. ויוצא ונכנס גם פשוט להתיר. ואם נמצאו אחד מהם טריפה מאחר שנמלגו מכלי שני, האחרות מותרות. דאין כלי שני בולע ומבשל. וראייה מאילפס וקדירה שהעבירן מרותחין [שבת מ"ב ע"ב] וכן נראה בירושלמי [שם פ"ג ה"ה]. שאלו את רבי על אפרוחים שמלגן עבד של ישראל בלא ראיית ישראל. אך נמצאו המים והנוצה בכלי שני. אך לא ידעו אם מלגו בכלי ראשון ועירה בכלי שני. רק אין דומה כי אין ניכר מן (הלכה) [הנוצה] בכלי ראשון. אבל יש ספק אם עירה מכלי ראשון על אפרוחין. ואותו עבד יודע משפטי ישראל כאשר הורגל. והשיב לו, התורה חסה על ממונן של ישראל. ואני רגיל לדקדק מתחילת שחיטת חולין [ג' ע"א] שמתיר רבא ביוצא ונכנס לכתחילה בשחיטה אע"פ שיש לו חזקה שלא נשחטה. כל שכן שיש במליגה חזקת היתר שמותר לאכול כמו שהיה בלא מליחה וצלייה, אם ישראל יוצא ונכנס מותר לכתחילה ליתן לו למלוג, מאחר שהגוי יודע משפטי ישראל. אך קצת מרופה בידי, שאם היה דואג ומפחד היה לו לומר ליהודי לעיין כמו שהורגל לומר כן. אך שמא (על ידו) שכח. ועוד דשמא היה סבור שהיה מעיינו [ר"ל מסתכל בו] מאחר שהוא שם. אבל זה נראה לי פשוט, שאם אמר היהודי מלוג, ולא תחוש לומר לעיין, אם יוצא ונכנס מותר לכתחלה לעשות כן אפילו בהדחת בשר שהוא בחזקת שלא הודח, יש להתיר בענין זה. מכל מקום מאחר שהאפרוחים בחזקת כשירות אל תאסרם בספק, ואפילו היה הספק קרוב לאיסור כמו להיתר. כל שכן עכשיו שהוא קרוב להיתר יותר מלאיסור. כי מה לו לגוי להכניס עצמו בספק, כי שמא יראוהו ויפסיד, שיצטרך לשלם. ודומה שמחמת שכחה או מחמת שהיה סבור שאין צריך לומר שהשומרים עומדים שם, (שענין שמכח) [שהענין מוכיח כיון] שבכלי שני עומדים המים והנוצה. ובכלי ראשון אין המים והנוצה. וכיון שהוא כן אין לומר דמירתת למלוג בכלי ראשון אבל לא מירתת לזרוק מים רותחים עליהם. דודאי אי מירתת בהאי מירתת בהאי. והא קמן דמירתת למלוג בכלי ראשון למלוג בכלי שני. וגם לומר שמתחלה שכח ומלג בכלי ראשון כדרך הגוים, כמו ששכחה לומר ליהודי לעיין ולבסוף נזכר שלא עשה יפה ונתן הכל בכלי שני. כי לכל הפחות היה הדבר ספק קרוב להיתר כמו לאיסור. ועוד כי נקל להיות נשכח מהדת עיון מלהיות נשכח משפט המליגה. ועוד כי אפילו היה הדבר כך, מאחר שהוא נבהל על מה שעשה לא שם לבו לדקדק ולהסיר הנוצה בכלי ראשון. ומתוך הטעמים האלו אפרוחים מותרין, ושלום יצחק ב"ר שמואל. מעשה היה פעם אחת בשפירא באשה אחת ביום טוב של סוכות ששכחה ולא ראתה שהשפחה הדיחה הבשר שלש פעמים כסדר, והלכה לבית הכנסת. וכשבאתה לביתה נזכרה שלא אמרה לשפחה מי ראה שהדחת את הבשר, אמרה השפחה אני הדחתי את הבשר כדין וכשורה אחר המנהג שלש פעמים. ושאלתי למורי הר"ר יצחק חסיד, והורה כך, תלך ותשאל לשפחה אם היא אוכלת בשר כזה בזה היום או לאו. ושאלו לה ואמרה "הן". ואמר "אם כן מותר". שמאחר שהיה דעתה לאכול. ודאי שהדיחה יפה יפה. וגם היא היתה יודעת מנהג היהודים. והתיר לאכול הימנו.
